נולדתי ב־7 באוקטובר.

ליום הולדתי ה־42, שחל בשבת שמחת תורה 2023, היו לי תוכניות נפלאות – חלקן עם חבריי האהובים מקיבוצי העוטף.

את רוב היום הזה העברתי בהלם ובדאגה עמוקה. את תוצאותיו המטלטלות של אותו יום, כל ישראלי ויהודי מכיר וחווה.

איבדתי חברים יקרים ואהובים.

מאז, התמסרתי לאזור הזה- כל כך אהוב, וכל כך פצוע.

התחלתי להתנדב: לצידם של החקלאים הנחושים שהמשיכו לעבד את אדמתם, לצד מתנדבים שהגיעו מכל קצוות הארץ.

הייתי בין הראשונים להעמיד סירים במטבח של כפר עזה, למען מי שהגיעו לשקם, לבנות, ולנסות להחזיר חיים.

בכל אחת מהנסיעות האלה ידעתי-  אני חייבת לעשות כאן משהו משלי, להראות את המקום הנפלא הזה מזווית אחרת,לתת לאנשים לטעום ממנו.

רציתי דרך הגסטרונומיה לספר על עוז הרוח, על התקומה.

ביום ה־500 למלחמה, חזר יקי שגיא חברי היקר, אל הקונדיטוריה שלו בקיבוץ בבארי. הוא הדליק תנורים, ובהן צדקו נשבע: את רוחו-איש לא יכבֶּה עוד.

באותו יום הייתי שם איתו – נרגשת וגאה.

ובין הבצקים התופחים לריח השמרים והווניל, שמילא מחדש את החלל בשמחה, נולד הסיור אל האדמה והתוצרת של חבל הארץ הנפלא הזה, שמתחיל בבארי ומסתיים ביתד.

בדרך נפגוש את האנשים הכי יפים שיש בארץ הזו.

אנשים שבחרו לשוב למקום השבור והכואב ביותר-ולהצמיח ממנו חיים, יצירה, ותקווה.

זהו סיור שממלא את הלב.

זה לא סיור קולינרי, זה מסע החלמה.

הוא מספר סיפור של חבל ארץ, דרך האוכל, התוצרת המקומית ועבודת האדמה. 

הוא חשוב. והוא טעים. והוא ממלא את הלב תקווה.

אני מזמינה אתכם להצטרף אלי, לפגוש את האנשים שנאחזים באדמה ובחיים, וגם מעמיסים כל טוב על השולחנות- כי אוכל הוא לא רק מזון, הוא תרבות, הוא מסורת והוא דרך להביע אהבה.