נעים מאד, אני דפי ויש לי חיבור קמאי עם אלבניה

לא ידעתי לקרוא לו בשם כשזה התחיל, רק הרגשתי.
משהו בנופים שלה, בפשטות, באנשים ובאוכל, משך אותי לחזור שוב ושוב.
אלבניה היא מדינה קטנה עם לב עצום. היא יושבת בין הרים פראיים לים צלול, בין הבלקן לאדריאטי, בין זיכרון סובייטי לשכנות ים-תיכונית.
היא לא ממהרת להרשים, אבל מי שמקשיב לה, מתאהב.
יש בה יופי גולמי, לא מתאמץ. אנשים חמים בגובה העיניים, קצב איטי, ואמת שאי אפשר לפספס.
באלבניה, יש כבוד לדורות קודמים – למי שזרע, למי שבישל, למי שישב לשולחן.
יש תחושת בית – גם כשאת מגיעה מבחוץ (במיוחד אם יש איתך מתורגמן).
והלב נפתח מהר.
לאורך השנים, חזרתי לשם שוב ושוב. בכל ביקור גיליתי עוד נדבך- עוד דרך, עוד שיחה, עוד טעם שלא הכרתי. הרגשתי שאני לא מטיילת – אני מתקרבת – מתקרבת למשהו שאני כבר חלק ממנו.

באלבניה, כל ארוחה היא עדות – למשפחה, לאזור, לעונה.
זה מטבח שלא מנסה להרשים, אלא להזכיר: מאיפה באנו, מה חשוב באמת, ולמי אנחנו מבשלים.